אתגר המנדולינה תפס אותי לא מוכנה.

היה לי ברור שנצטרך לעשות משימות מאתגרות אבל מסיבה כלשהי ציפיתי לאתגרים טכניים כמו כישורי סכין או ניחוש מרכיבים במנה מורכבת מסוג כלשהו. במקום, האתגר היה ההפך הגמור מ'כישורי סכין', הפעם לא היו לנו סכינים בכלל!!!

"איזה כישורי שף באמת תבינו לגביי עם אתגר כזה?" כל הזמן אמרתי לעצמי בראש.
זה היה אתגר כל כך מטורף, שכל הזמן "שכחתי" שאין לי סכינים. הרי זה הדבר הכי בסיסי במטבח. כמות הזמן שבזבזתי על לקחת לימון למשל ולהגיע לעמדה ורק אז לקלוט שאין לי איך לחצות אותו, או על המאבק לקלף את בצל, הייתה מגוחכת.

כשמקבלים אתגר של 45 דקות ועד לסיומו צריך להגיש מנה, ואין לי מושג איזה מרכיבים אוכל למצוא במזווה, או היכן למצוא אותם. הדקות המבוזבזות היקרות הללו עושות הבדל עצום.

מסתבר שגם לגמרי לא הבנתי את האתגר. חשבתי שכל האתגר הוא ליצור מנת תפוחי אדמה. האתגר האמיתי היה להכין מנת מנדולינה, תוך שימוש בתפוחי אדמה. אז המנדולינה הייתה אמורה להיות הכוכב, לא תפוח האדמה (דהההה….).

אז ברור שכשאסף גרניט ניגש לעמדה שלי ושאל אותי מה אני עושה עם המנדולינה, ואני עונה "בצל כבושים", הוא ירד עלי…אופסי…

למרות כל המרמור שלי על המשימה הזו ולמרות שממש שנאתי שאין לי סכינים, והמשכתי להגיד לעצמי בראש איזה אתגר מטופש זה, איך השופטים לא יכולים ללמוד שום דבר על הכישורים שלנו כשפים דרכו וכו' וכו'. אני עדיין מודה לאל, שלא קיבלתי את האתגרים של חבריי למשימות האחרות, משימת המערוך או כף פריזיין.

WTF?! יש מצב שהייתי מתחילה לטחון לעצמי טורטיות תירס ידני כזה עם המערוך – מה שאומר שבטח לא הייתי מסיימת עד היום…

ועם הכף פריזיין? אני יכולה לחשוב רק על סלט פירות עם מלון וליצ'י…אבוי לי!

באנגלית אומרים "I would've gone down like a sack of potatoes" … מהסוג של "הדוד משה".

בטקס סיום לא יכולתי לעצור את הברכיים שלי מלרעוד. הרגשתי קור, ושום נשימות עמוקות לא היו מרגיעות אותי. למרבה המזל, נקראתי לבמה רביעית וכך הפאניקה נגמרה מהר. אבל כשעמדתי על הבמה וראיתי את כל השפים הנפלאים האלה מולי מחכים שיקראו בשמותיהם, לא היה לי שמץ של מושג איך אני עשיתי את זה והם לא? אנשים נהדרים כמו רפאל אנג'ל שהכין דג שרוף על העצם ותפוחי אדמה קונפי, או מאיה דוידוף שהכינה את הפסטה הקרועה עם פאקוס (הקישוא הזה שנראה כמו מלפפון), או איתי אייל שיש לו קורות חיים דומה לשלי ועבד בכמה מהמסעדות הטובות בארצות הברית.

ככל שהשמות שנקראו ואף אחד מהם לא נבחר, גרמו לי יותר ויותר להתכנס בתוך עצמי, להתפקס, צורך להעריך את העובדה שכן נבחרתי. יש לי עכשיו משימה להוכיח לכולם שהשופטים צדקו. אני לא יכולה לבזבז את המקום שלי בתחרות הזו ולוותר בקלות.