מודה ומתוודה שסיימתי את הצפייה בפרק האחרון עם מועקה כבדה על הלב. התהפכה לי הבטן לאורך כל הצפייה ועוד הרבה יותר בטקס ההדחה. כאילו אחרי האודישן נבנו לאנשים ציפיות ממני, ועם הפרק אתמול היה איזה סאונד של "ווה ווה ווה" ברקע (של טיל צונח ומתנפץ- אם אתם יכולים לדמיין את הסאונד בראש שלכם). יכול להיות שמכאן אני רק אתחיל לאכזב אתכם? התכנית הזו מאתגרת והיא מוציאה ממני דברים שלא דמיינתי. הגשתי את מנת הקארי עם ביטחון בטעם שלו. הקארי היה ט-ע-י-ם, יוגורט הכוסברה היה חרפרף עם מלא ליים והוא הגיע בול. הגשתי את זה על סלט מלפפון קריספי קר ובאמת שהכל עבד בעיניי. עשיתי טעות שבחרתי להכניס את העוף שוב לחימום נוסף כדי שיגיע אליהם חם שכנראה הוציאה ממנו את החיות. אבל הטעמים של המנה היו מעולים. קצת בגלל זה, כשמושיק אמר שהוא לא מבין את הקשר בין הרטבים: יוגורט כוסברה ובאטר קארי, זה תפס אותי לא מוכנה. מבחינתי זה מתבקש. יוגורט צונן לצד קארי מהביל. גם עכשיו אני עדיין מאמינה בזה. אין ספק שעוד לא ממש הבנתי את הקונספט של התכנית הזו וניתן לראות את חוסר הבקיאות שלי וטעויות "של מתחילים". בעוד אנשים אחרים עשו מרתון של כל העונות לפני שהם הגיעו והתאמנו על מנות בלי סוף במסעדות בהן הם עובדים. אני לא יודעת אם זה בגלל שבאתי עם הגישה של "מה שיהיה יהיה", אבל היה לי חשוב להיות אותנטית, ושהתגובות שלי יהיו אמיתיות, ולא יכולתי לראות את זה בשום דרך אחרת. אם זה עבד, זה עבד, ואם לא, אז זה לא. בקיצור, אני חווה את זה עכשיו פחות בטוב, דואגת מהups והdowns שהתכנית הזו תביא איתה. לא שזה מערער אותי, חס וחלילה, פשוט יש ימים שהם פחות טובים, ואני לא מצטיירת כמו שרציתי, ולמרות שלא אמרו שומדבר רע או פוגע או מעליב, זה משפיע.
מחנה אימונים 20 נוב אתגר המנדולינה תפס אותי לא מוכנה. היה לי ברור שנצטרך לעשות משימות מאתגרות אבל מסיבה כלשהי ציפיתי לאתגרים טכניים כמו כישורי סכין או ניחוש מרכיבים במנה מורכבת מסוג כלשהו. במקום, האתגר היה ההפך הגמור מ'כישורי סכין', הפעם לא היו לנו סכינים בכלל!!! "איזה כישורי שף באמת תבינו לגביי עם אתגר כזה?" כל הזמן אמרתי לעצמי בראש. זה היה אתגר כל כך מטורף, שכל הזמן "שכחתי" שאין לי סכינים. הרי זה הדבר הכי בסיסי במטבח. כמות הזמן שבזבזתי על לקחת לימון למשל ולהגיע לעמדה ורק אז לקלוט שאין לי איך לחצות אותו, או על המאבק לקלף את בצל, הייתה מגוחכת. כשמקבלים אתגר של 45 דקות ועד לסיומו צריך להגיש מנה, ואין לי מושג איזה מרכיבים אוכל למצוא במזווה, או היכן למצוא אותם. הדקות המבוזבזות היקרות הללו עושות הבדל עצום. מסתבר שגם לגמרי לא הבנתי את האתגר. חשבתי שכל האתגר הוא ליצור מנת תפוחי אדמה. האתגר האמיתי היה להכין מנת מנדולינה, תוך שימוש בתפוחי אדמה. אז המנדולינה הייתה אמורה להיות הכוכב, לא תפוח האדמה (דהההה….). אז ברור שכשאסף גרניט ניגש לעמדה שלי ושאל אותי מה אני עושה עם המנדולינה, ואני עונה "בצל כבושים", הוא ירד עלי…אופסי… למרות כל המרמור שלי על המשימה הזו ולמרות שממש שנאתי שאין לי סכינים, והמשכתי להגיד לעצמי בראש איזה אתגר מטופש זה, איך השופטים לא יכולים ללמוד שום דבר על הכישורים שלנו כשפים דרכו וכו' וכו'. אני עדיין מודה לאל, שלא קיבלתי את האתגרים של חבריי למשימות האחרות, משימת המערוך או כף פריזיין. WTF?! יש מצב שהייתי מתחילה לטחון לעצמי טורטיות תירס ידני כזה עם המערוך – מה שאומר שבטח לא הייתי מסיימת עד היום… ועם הכף פריזיין? אני יכולה לחשוב רק על סלט פירות עם מלון וליצ'י…אבוי לי! באנגלית אומרים "I would've gone down like a sack of potatoes" … בטקס סיום לא יכולתי לעצור את הברכיים שלי מלרעוד. הרגשתי קור, ושום נשימות עמוקות לא היו מרגיעות אותי. למרבה המזל, נקראתי לבמה רביעית וכך הפאניקה נגמרה מהר. אבל כשעמדתי על הבמה וראיתי את כל השפים הנפלאים האלה מולי מחכים שיקראו בשמותיהם, לא היה לי שמץ של מושג איך אני עשיתי את זה והם לא? אנשים נהדרים כמו רפאל אנג'ל שהכין דג שרוף על העצם ותפוחי אדמה קונפי, או מאיה דוידוף שהכינה את הפסטה הקרועה עם פאקוס (הקישוא הזה שנראה כמו מלפפון), או איתי אייל שיש לו קורות חיים דומה לשלי ועבד בכמה מהמסעדות הטובות בארצות הברית. ככל שהשמות שנקראו ואף אחד מהם לא נבחר, גרמו לי יותר ויותר להתכנס בתוך עצמי, להתפקס, צורך להעריך את העובדה שכן נבחרתי. יש לי עכשיו משימה להוכיח לכולם שהשופטים צדקו. אני לא יכולה לבזבז את המקום שלי בתחרות הזו ולוותר בקלות.
שידור הפרק שלנו וכל מה שאני זוכרת מאותו היום לא ממש תפס מקום חיובי בזיכרון שלי. אני זוכרת כמה רעדתי מקור מרוב לחץ, אני זוכרת איך דווקא כן עמדתי בזמנים אבל ברגע האחרון צלחתתי בלחץ והידיים רעדו ושומדבר לא עמד בצלחת כמו שצריך. אני זוכרת כמה לא הסכמתי לדבר לעצמי בתוך הסטרס-רום כי "מי מדבר לעצמו לעיניי כל העולם?" אני זוכרת שהשף יוסי שיטרית הציע לי עבודה בשנייה שפתחתי את הפה ואני רק חשבתי "אז זה אומר שאתה מעביר אותי?!" וכמו שבטח ראיתם, אני גם זוכרת איך הייתי על סף דמעות כל היום ורק הייתי צריכה את הפוש הקטן הזה כדי לגרום לדמעות להתפרץ החוצה בלי מעצור. אני ליאור, בת למשפחת שבא, וככה אנחנו מתמודדים עם רוב הסיטואציות בחיים שלנו- לא בבכי או התפרקות, ולא ייבוב אבל כן עם דמעות בעיניים ולפעמים רעד בקול (ועדיין מנסים לשמור פאסון- וכמו שראינו כולנו, ללא הצלחה). אני, המשפחה וכמה חברים מתכנסים בספונטניות בסלון בית הוריי שבבנימינה לצפות בפרק. ככל שהזמן עובר בצפייה באודישנים שלפניי גם הדופק לא מפסיק לעלות אבל אני גם מתחילה להטיל ספק האם אני באמת היום. לא מאמינה שייתכן שהשאירו אותי לסוף. מה בכל זאת ירד בעריכה? שסיפרתי שהתחלתי את הקריירה שלי תחת שף ישראלי מדהים ומנטור עד היום בשם עמוס שיאון מ"הלנה בנמל" שסיפרתי שחזרתי לעבודה אחרי חופשת לידה ב"משרת אם" של 50 שעות שבועיות (הפרוסות על 3 ימים רצופים), אבל תוך 3 שבועות כבר לא היו מספיק שפים במטבח ונאלצתי לחזור לאותם 58 שעות שבועיות שמתפרסים על 4 ימים רצופים כמו כולם- מרביעי ועד שבת. כלומר, הייתי אומרת לאיתי ביי ברביעי בהנקה של לפנות בוקר ורואה אותו (עירני!!!) שוב רק ביום ראשון. כשאמרתי שהייתי לבד באנגליה עם תינוק, כן ציינתי שהייתה לי חברה "הצלה" אחת שגרה 4 בתים ממני, ובילינו אחת בבית של השנייה יום ולילה. קוראים לה נועה ולא הייתי שורדת את הבדידות העצומה הזו בלעדיה. הכמות הפסיכית של ההודעות שהגיעו בסוף הפרק היא בלתי נתפסת. אנשים שהדרכתי בסיורים קולינריים בלונדון, הורים של חברים מהיסודי, אנשים שאני יודעת שלא רואים טלוויזיה אף פעם ובטח ובטח לא תכניות ריאליטי, חבר'ה מהצבא, חברות של אחיות שלי, אימהות, אבות. ובכל פעם שאני קוראת הודעה כזו, אני מתרגשת שוב, כי זה מה שאני יודעת לעשות (וכנראה שגם קצת יודעת לבשל), ואני שמחה לגלות שאנשים מזדהים ושכל מה שכל כך פחדתי ממנו עד עכשיו עם שידורי התכנית, מתגמד לצד הקצת טוב שעשיתי לאנשים בלב.
אתחיל מלספר לכם מה צפוי לכם כאן, קצת היכרות איתי ומה היו המניעים שלי להצטרפות לתכנית. הבלוג מבחינתי יהיה המקום לפרוק מחשבות, תובנות ותסכולים שעלו מהתכנית. ימי הצילום נמשכו שעות על גבי שעות, במהלכם אנחנו עוברים מערבולת של אתגרים, חוויות ותחושות. כמובן שאת הרוב לא תיראו בסופו של דבר כי התוכן לא יעבור את העריכה מכיוון שהוא "לא טלוויזיוני" מספיק או מסיבות אחרות. לכן חשבתי לספר לכם קצת על החוויה האישית שלי. הצג גודל מלא לא תמצאו כאן "לכלוך" על מתמודדים אחרים או על אף אחד מהשופטים. אני לא טיפוס כזה ולא באתי ליצור פרובוקציות. אני רק רוצה שתקבלו קצת יותר מושג במה כרוכה החוויה הזו. אולי תמצאו כאן בחירת מילים שלא נהוג להתשתמש בהן בטלוויזיה. אחרי הכל, אני מגיעה מעולם המטבח- מקום עם טמפרמנט קצר, הרבה עצבים, בלי מרחב אישי (וגם טוסטוסטרון). אז מי אני ומה למען ה' הוביל אותי להירשם לתכנית ריאליטי בפריים טיים? אני לא אלאה אתכם בקורות החיים שלי – אותם תוכלו להבין מהתכנית עצמה וגם מעמוד "אודות" שבאתר שלי. אני רק אספר לכם שטלוויזיה זה ממש לא באופי שלי, שאני בטח לא עוברת מצלמה (לא יודעת?! בטח נראה בקרוב) ושאני ממש חוששת מעולם הזרקורים. "אממממ, גברת, אז מה חשבת לעצמך?"- אני יודעת מה אתם חושבים, אני שומעת אתכם מבעד למסך… אז ככה, ממש לפני שנים, כשגיא (בעלי) שאל אותי, אם תיאורטית הייתי משתתפת בתכנית טלויזיה, איזו תכנית הייתי רוצה שזו תהיה ? עניתי "משחקי השף" בלי היסוס והיו לי מיליון סיבות למה: זו התכנית הכי מקצועית, המנות נטעמות במבחן עיוור, הסיפור של כל המתמודדים זה ממש לא הפרונט, ההתקדמות של המשתתפים בתכנית לא תלויה בכמה הסיפור שלהם עצוב או מרגש (בניגוד לתכניות בישול אחרות) וכו' חברה תייגה אותי באיזה פוסט בפייסבוק שהוביל לשיחת טלפון מאחת המלהקות. היא מבחינתה נפלה על מכרה זהב. אני בול הטייפקאסט של מישהי שכבר שנים בתחום, עם רפרטואר מכובד, אבל אף אחד לא שמע עליה בארץ! אני מבחינתי, למרות שהייתי מאוד מוחמאת מההתעניינות, רק עניתי לה על השאלות וכבר דמיינתי איך כל זה לא רלוונטי בכלל כי אני חיה באנגליה ואין סיכוי שביום בהיר אחד פשוט אטוס לי לארץ לכמה חודשים. עבר קצת זמן וחשבתי שהם שכחו ממני, אבל בינתיים גיא ואני (ואיתי) מתכננים מעבר לארץ. תמיד חשבנו שיום כזה יבוא, אבל הקורונה, לידת התינוק שלנו והשילוב האינטנסיבי של חיי עבודה/משפחה העצימו את הצורך בלגור קרוב למשפחה שלי ולעשות איזשהו קאט על החיים ולחשב מסלול מחדש. כמה חודשים אחרי, התקשרו אלי שוב, המשיכו להתעקש וללחוץ ואני…חטפתי רגליים קרות. החלטתי שזה לא בשבילי. אבל מלהקים כמו מלהקים, ידעו בדיוק לומר את המילים הנכונות ולהוציא את התותחים הכבדים בכל רגע שהשתפנתי. שכנעו אותי טוב טוב ורק הרגיעו איך אני יכולה לבחור לעזוב אם זה לא בשבילי בכל שלב. כמה מחשבות חיוביות כן עברו לי בראש: האחת היא שממילא אני טסה לארץ וממילא אני חווה איזה מיד-לייף-קרייסיס וממילא אני לא יודעת מה ואיך אני רוצה להיות שפית כש"אהיה גדולה". המחשבה השנייה הייתה "צאי כבר מאזור הנוחות שלך", מה לעזאזל אכפת לך? כל הפאדיחות הכי גדולות שאת יכולה לעשות מול כל העולם בטלוויזיה, גם ככה ישכחו תוך שניונת וחצי (בתקווה). אה, ומיותר לציין שכל הזמן הזה יש לי קולות ברקע (גיא ממשיך להתעקש איתי גם בבית) שתמיד אמרתי שזו התכנית היחידה שהייתי משתתפת בה, ושאני מסוגלת, ושאנשים שאהבו אותי עד היום, לא יפסיקו לאהוב אותי רק בגלל שעשיתי פאדיחה פעם בטלויזיה כך שאני לא אפסיד מזה שומדבר- אני רק יכולה להרוויח. לונג סטורי שורט- הנה נרשמתי ואם אני עושה משהו, אני לא עושה אותו חצי כח. יש לא מעט אנשים שיתחננו להשתתף בתוכנית כזו ואסור לי לתפוס להם את המקום אם אני לא באמת מתכננת לתת לזה את כל כולי. !Stay Tuned
